הימנותא בע"מ נ' מחאג'נה ואח'

החלטה

לפניי עתירת התובעת להתיר לה שלא לתבוע סעדים להם היא זכאית, דהיינו – לפצל את סעדיה, בהתאם לתקנה 45 לתקנות סדר דין אזרחי התשמ"ד-1984.

התובעת עותרת, במסגרת תביעתה לפירוק השיתוף במקרקעין הידועים כגוש 101 חלקה 20435 באום-אל-פאחם (להלן: הקרקע), כי אתיר לפצל סעדיה, כך שתוכל לתבוע דמי שימוש, וזאת כיוון שלטענתה מי מן הנבעים משתמשים בקרקע שלא על פי ההסכם בין הצדדים ובניגוד לכל דין.

לטענת התובעת, על פי תשריט החלוקה ותצלום האורטופוטו ניתן לראות כי מי מן הנתבעים השתמש בקרקע באופן שבנה קירות וגדרות, בניגוד להסכמת התובעת, אולם נזקה המדוייק של התובעת טרם התגבש במלואו, וכן זהות המזיק טרם הוברר, שכן הדבר יתברר לאשורו רק לאחר שיפורק השיתוף ותבוצע החלוקה על פי החלטת בית המשפט. על כן עותרת התובעת כי בית המשפט יתיר לה לפצל סעדיה.

הנתבעים 4-13 הגיבו לבקשה. לטענתם, מאחר וטרם בוצעה החלוקה בפועל, הרי התובעת לא זכאית לדמי שימוש ראויים, אף לאחר החלוקה. לטענת הנתבעים הנ"ל, רק לאחר שתבוצע חלוקה בפועל, ומי מן הנתבעים יבצע שימוש שלא על פי הסכם החלוקה – תעמוד לתובעת עילת תביעה כנגדו, וממילא הבקשה בשלב זה – מוקדמת, ונועדה אך "להטיל אימים" על הנתבעים. עוד טוענים הם כי כיוון שהתובעת "לא הייתה בשטח החלקה", הרי השטח הריק שהיה בחלקה לא נדרש על ידה, וגם מסיבה זו אין היא יכולה לתבוע דמי שימוש בגין השימוש שביצע מי מן הנתבעים בשטח זה.

הכלל עליו מורה תקנה 45 לתקנות הינו, כי כאשר עילת התביעה היא אחת, אין לפצלה לתביעות אחדות, אלא יש למצות את מלוא הסעדים בתביעה אחת (ראו: ע"א 466/89 צברי נ' מסוארי פ"ד מה(1) 177). סעד שלא נדרש, אין לתבוע בתביעה נוספת, אלא אם התקבלה רשות לכך מאת בית המשפט. כמובן, רשאי התובע לוותר על סעד לו הוא זכאי, אולם אם עשה כן, לא יוכל לתובעו בעתיד (ראו: ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ פ"ד נה (4) 387). תכליתה של תקנה 45, בדומה לרציונאל העומד ביסודה של תורת מעשה בית דין, הינה מניעת הטרדת הצדדים להליך פעמים מספר בגין אותה עילת תביעה, וכן האינטרס הציבורי במניעת הטרדתו של בית המשפט פעמים רבות, אשר משפיעה על זכות הגישה לערכאות וגובה מחיר כלכלי מהקופה הציבורית (ראו: א. גורן "סוגיות בסדר דין אזרחי" (מהדורה עשירית, 2009) 126-127 (להלן: גורן).

הגדרת עילה לצורך הקביעה האם מדובר בעילת תביעה אחת, הינה – כל אשר בלשון בני אדם נחשב לסיבה הדומיננטית של התביעה הראשונה (ראו: ע"א 477/68 הופמן נ' מיכאלי-לויטל פ"ד כג(2) 52) . הנטייה כיום הינה להרחיב את הגדרת המונח העילה, בהקשר לתקנה 45, וזאת, מתוך מגמה שלא להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה, כאשר ישנה חשיבות למחלוקת המהותית, ללא צורך בחפיפה מוחלטת בין העילות (גורן, 131).

בענייננו, עותרת התובעת להתיר להגיש תביעה נפרדת בעניין דמי השימוש הראויים המגיעים לה מן השותפים לחלקה, אשר השתמשו בקרקע שימוש ייחודי, בניגוד למוסכם בין הצדדים. לדידה, תתגבש תביעתה רק לאחר שיינתן פסק דין מאת בית המשפט ובו יוחלט על פירוק השיתוף.

בעניין האפשרות לתבוע דמי שימוש ראויים בגין התקופה בה טרם פורק השיתוף, מורה לנו סעיף 33 לחוק המקרקעין התשכ"ט-1969 כי "שותף שהשתמש במקרקעין משותפים חייב ליתר השותפים, לפי חלקיהם במקרקעין, שכר ראוי בעד השימוש". סעיף זה פורש כך שחובת תשלום שכר ראוי תחול על שותף בנכס משותף רק בגין שימוש בלעדי שעשה בנכס (ראו: י. וייסמן "דיני קניין – בעלות ושיתוף" (תשס"ז) עמ' 239; ע"א 1492/90 זרקא נ' פארס (טרם פורסם, ניתן 20.01.93) ואף אם השותף השתמש בחלק מן המקרקעין המשקף את חלקו היחסי בנכס (וייסמן, 240-241). אם כן, טענת הנתבעים לפיה הסעד בדבר דמי שימוש ראויים אינו מגיע לתובעת – דינה דחייה.

באשר לטענה לפיה התובעת לא הייתה בשטח ועל כן אין היא זכאית לתבוע הסעד המבוקש לפצלו מתביעה זו אומר כי אכן לעיתים יפטר השותף מהעלאת שכר ראוי ליתר השותפים אם אמנם הוכח כי השותפים ויתרו על זכותם לשכר ראוי, אולם טענה זו דרושה הוכחה ואין כאן מקומה.

לבסוף אעיר כי אכן, לאור הפירוש הרחב של עילת התביעה בהקשר של פיצול הסעדים, עליו עמדנו לעיל, נראה כי התביעה לפירוק השיתוף ולדמי שימוש ראויים נובעים מאותה מסכת עובדתית, ומאותה פגיעה בזכותה של התובעת בקרקע מושא התביעה, ועל כן היה מקום להגיש הבקשה שלפניי.

סוף דבר, הנני נעתר לבקשה שלפניי ומתיר הגשת תביעה נפרדת בעניין דמי השימוש הראויים.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אלול תשע"א, 27 ספטמבר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: